אוי נו, הוא אמר. את לא חייבת להיות כל כך סגורה כל הזמן. אולי הגיע הזמן שתקשיבי ותתחילי לשתף קצת פעולה. נמאס מהיחס הזה. ברגע אחד, כל המשתתפים בישיבה הפנו אליה את המבט. עשרים חניתות מבט ננעצו בבשרה. והיא, התכווצה בכיסא.
היא לא אמרה עד עכשיו שום דבר. ועכשיו, לא הצליחה להוציא מפיה יותר ממלמולי התנצלות. הרי היא לא באמת הייתה סגורה לדבריו. ורק ישבה שם. לא ידעה מה הוא רוצה ממנה. רק שהוא, היה נעול בדעותיו. מבחינתו, היא הייתה סגורה כי ישבה בשפת גוף סגורה.
לא היה אכפת לו. שבוע שלם התרוצצה עם הילדים עד שגופה החל לכאוב באזורים שלא ידעה על קיומם. שבוע שלם שעבדה עד שעות הלילה הקטנות כדי להכין את המצגת, שבה השתמש. ועכשיו, ישבה שם. תחת המזגן המקפיא. והדבר היחיד שאסף את חלקי גופה הדואב, היה שילוב הידיים.
רק שעבורו, זה היה סימן שלא הקשיבה. שהייתה נעולה לדבריו. ועצם היחס שלו אליה ככזו, גרם לה להתרחק משם. להפסיק להקשיב. ולא לרצות לשתף אתו פעולה. כי כל הידע שבעולם בשפת גוף, לא אמור להחליף הקשבה אמיתית. אחרת, זה לא כלי לתקשורת. אלא פטיש שיפוטי.
שיהיה לכם סוף שבוע מעולה,
ליאור
